פילטרים בנינו לבין המציאות

מסיפורים לראייה מפוקחת

אנחנו כל הזמן מספרים לעצמנו סיפורים. מהיום שהגחנו לעולם, המשפחה שלנו, הסביבה שלנו, התרבות בה אנו חיים ונסיבות החיים השפיעו עלינו. מסרים שקיבלנו מהדמויות המשמעותיות בחיינו עיצבו את אופן החשיבה שלנו. חוויות שחווינו במהלך החיים בין אם הן היו טובות ובמיוחד אלו שלא, השפיעו עלינו. החוויות הללו, בין יתר הדברים, השפיעו על התפיסה שלנו את העולם שסביבנו. תפיסות כמו: העולם הוא מקום בטוח או לא. אנשים הם טובים או לא. הדברים בעתיד יסתדרו לטובה או לא. כך נוצרו סיפורים אותם אנו מספרים לעצמנו: אנחנו נמצא זוגיות, האנשים האלה הם כאלה וכאלה, אנחנו אהובים, אנחנו מוצלחים, או להיפך. הם יצרו אצלנו תפיסות, דעות קדומות ואמונות לגבי העולם, החיים שלנו ואנשים אחרים. הסיפורים מגבילים אותנו ,מעכירים את הראייה ואינם מאפשרים לנו לראות מה שישנו. מה שחיי וקיים סביבנו כרגע. מה שמביא איתו האדם שאותו אנו פוגשים, כרגע. הסיפורים מקבעים את החשיבה שלנו. מדובר בקיבעון מחשבתי ביחס לעצמנו, ביחס לאחרים ביחס לעולם. באופן שבו אנחנו מחויבים לפעול בהתאם לתכונות מסוימות. תפיסה של העצמי ככזה או אחר: "אני אדם חרדתי", "אני בן אדם לחוץ", "זה ילד שמח", "אני איש מצחיק". מה קורה כאשר אנחנו לא עונים לפרופיל או התכונות של הצמדנו לעצמנו? יכול להיווצר דיסוננס פנימי, בלבול, קושי לקבל את עצמנו. הפרשנות יוצרת עיוות של המציאות ולאורך זמן זה יכול לפגוע בנו.

תרגול עקבי של מיינדפולנס מאפשר פרספקטיבה אחרת על עצמי ואחרים. אמירות מוחלטות שהיו, מתמוססות ומשתנות. הראיה הופכת צלולה יותר. אנחנו נרצה לומר: "כרגע אני מרגיש…", "חווה…", "יש בי..". הדיבור הזה גם מרחיק אותנו מהחוויה במידת מה, אנחנו לא נטמעים בה. לא במובן של התנכרות לה. במובן שאנו יותר מהרגשה או תחושה רגעית חולפת. השלם גדול מסך חלקיו. ההתבוננות הזו יוצרת פרספקטיבה חיצונית על המתרחש. אני לא התחושות שלי אני לא הרגשות שלי, הן חלק ממני. כאשר אנחנו מסתכלים על החיים דרך משקפי המיינדפולנס אנחנו מרחיבים את הפרספקטיבה.