ציפיות

ציפיות הן מתכון לאכזבה שכן במצב טוב יש לנו שליטה על הדרך, אף פעם לא על התוצאה שתלויה בכל כך הרבה גורמים. יש לנו ביקורת בלתי פוסקת כלפי עצמנו. על המראה שלנו על הכישלונות שלנו אפילו על ההצלחות שלנו. הביקורת שלנו לא נחתה עלינו ביום בהיר, זהו דפוס חשיבה שמתגבש כבר בילדות.  כאשר אנו גדלים והמבוגרים כבר לא אחראיים, אנו הופכים להיות דמות המבקר. במידה מסוימת יש בקרבנו איזה יצר לרצות יותר, כל הזמן. לעיתים אנו מציבים רף גבוה מאוד שלא ניתן לעמוד בו ונוצרות אכזבות. האוטומט שלנו הוא לכוון לתוצאה בעוד שבדרך אנו עלולים לאבד את הערכים שלנו. "המטרה מקדשת את האמצעים". חשיבה מסוג זה מרחיקה אותנו מעצמנו יותר ויותר. כדי לקבל את עצמנו באופן מלא עלינו להשיל מעצמנו את הביקורת והקול הפנימי השלילי כלפי עצמנו. 

אבן דרך חשובה בתהליך, היא לזהות את הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו ולשחרר אותם. אלו יקרבו אותנו לקבלה כאשר נבין מה בתחום אל כלפי עצמנו לאור העובדה שלא אנחנו בחרנו את נסיבות חיינו ולשנות את הדיבור הפנימי לכזה שייטיב עם האני. 

נוכל לתרגל זאת דרך היגדים של ידידות אוהבת (עליהם ארחיב בהמשך).

עלינו לקבל את המציאות כפי שהיא מתוך הבנה שאנחנו לא יכולים לשנות אותה והתנגדות אליה תייצר רק עוד סבל. בתרגול מסוג זה נרצה להיות עם הרגשות, תחושות לא נעימים בסבלנות סקרנות, נחישות ולחבק אותן. לומר לעצמנו "היה מה שהיה.. מה שאני חווה כרגע זה בסדר. אפשר להזכיר לעצמנו שזה זמני וזה קורה לכולם. רצוי לתחום את האזור בו התחושה ולהבין מה יש שם. האם יש תחושת כיווץ, כאב, מחנק, לחץ בחזה, עצב, עלבון, בדידות. לתת שם, תיוג פשוט למה שעולה וכן לא להטמע בתחושות תוך שמירה על מרחק פסיכולוגי מהן. 

החמלה תאפשר לנו לשהות במרחב מאפשר. כזה שתוכל לצמוח בו קבלה עצמית וחסרת שיפוטיות. תרגול שיכול לסייע בכך הוא  מכתב חומל לעצמי, דמות חומלת , ידידות אוהבת. תרגול חוסר שיפוטיות הוא תרגול של השלמה עם מה שיש ברגע נתון של אכזבה, עלבון, צער וכן הלאה.